חסידות על מלכים ב יב:י

נקדים לבאר לעניותינו ענין המקלל שבסוף הסדרא. ויצא בן אשה ישראלית (פירש"י מבית דינו של משה כו' ע"ש) כו' ויקוב כו' (פירש"י ופריש כו') ויניחוהו במשמר לפרוש כו' פירש"י שלא ידעו אם הוא חייב מיתה כלל משא"כ מקושש, לכן לא חבשום יחד. וצריך ביאור למה במקושש ידעו שהוא חייב מיתה ולא בזה, גם צריך ביאור חיבור המקושש למקלל, הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה כו' לפי שבית הסקילה היה רחוק מבית דין כדאיתא בסנהדרין, ואל בני ישראל תדבר לאמר יש לדקדק למה הוצרך ציווי זה מאחר ששאלו הדין ואמר להם שחייב מיתה מסתמא זה נוהג גם לדורות איש איש כי יקלל כו'. קשה החילוק שמחלק כי יקלל ונשא חטאו ונוקב יומת, ורש"י ז"ל יישב זה ע"ש, עוד יש לדקדק ונוקב פירש"י לשון מה אקוב, משמע שנשתנה פירוש ונוקב זה מנוקב דלעיל, ובזוהר הקדוש (פר' אמור דף ק"ה:) על פסוק ויצא בן אשה ישראלית רבי חייא פתח משלי כ"ה כבוד אלהים הסתר דבר דלית רשו לב"נ לגלאה מילין סתימין דלא אתמסרו לאתגליא כו' כד"א (ישעיהו כ״ג:י״ח') לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר כו' לאכול לשבעה באלין מילין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מילין דאתכסיין, ויש לדקדק מה ענין זה לההוא מקלל. עוד שם ויצא דנפיק מכללא דמהימנותא. וצריך ביאור ובפסוק ויקוב ר' אבא פתח ויקוב כד"א (מלכים ב י״ב:י׳) ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים כו' יעוי"ש כלל המאמר. ועיין בליקוטי תורה פרשה זו שמבאר שם כדברי הזהר. ואני אפרש את דברי הזהר והאר"י ז"ל אלו כפי עניותי ואם שגיתי הש"י יכפר ונבוא לבאר פסוקי הפרשה שהתחלנו.

לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל (במדבר כג ז), מה אקוב לא קבה אל וגו' (במדבר כג ח). יבואר בהקדים דברי מאירת עינים (פרשה זו) על ויאמר המן למלך וגו' (אסתר ד ח), על פי דברי לחה"פ והוא יגאל אותנו בקרוב וכו' חבירים כל ישראל (ברכת החודש), עיין שם. והיוצא מזה דעיקר הוא האחדות, וכל זמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון וכו' (תנחומא נצבים סי' א'), ועל פי זה פירשתי (במדבר כב ב-ג) וירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי, עשה דייקא, כמו שדרשו בויחן ישראל וגו' (שמות יט ב), (במדבר כב ג) ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא דייקא, אבל אם היה רבים המה לא היו מתייראים. והנה הסט"א זה דרכו לעשות פירוד, וכמו שפירשתי בפסוק (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו, וכמו שאמרו (שבת קי"ט ע"ב) בשני המלאכים שבאים בשבת אחד טוב ואחד רע, ומבואר גם כן דמועיל פעולתם הן לפירוד הן להתאחד יותר, ועל כן בקש בלק מבלעם שיעשה ביניהם פירוד ומחלוקת על ידי עינו הרעה. ונקדים עוד דקוצר בתבואה, ומוסק בזתים, וגודר בתמרים, ואורה בתאנים (עיין במ"ר פ"כ ז'). והיינו טעם משום דאין גמרו בבת אחת, לכך נקרא אורה לשון לקיטה, כי לוקט אחד אחד, והבן זה. והיינו ארה לי, שיהיו נלקטים כל אחד בפני עצמו, ועל ידי זה אולי אוכל נכה בו, דבלא זה אין אומה לשון יכולה לשלוט בהן. והיינו גם כן קבה לי, דנשמות ישראל הם אותיות התורה, עיין ביערות דבש (חלק שני דף ע"ה ע"א), ועל פי מ"ש בפרשת נשא בביאור דברי רז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דלמה השלום הוי הכלי המחזיק ברכה, עיין שם (ד"ה במדרש פ"ז ובמשנה). והיינו קבה לי, כמו ויקוב חור בדלתו (מלכים ב' יב י), ועיין בגמרא סנהדרין (דף צ"ב ע"א) דדריש על יקבהו לאום (משלי יא כו), ודוק. והיינו לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, היינו הטל ביניהם זעם. והנה ישראל הוא ישר אל, ר"ל כשהן ישר באגודה אחת, אז אל עמהם, וידוע מהמדרש דאם אין עושין רצונו של מקום, דנעשה רש כי נוטל מהם אותיות אל. וגם ידוע דיחוד הויה הגמור הוא השלום, כמו שמפרשין (תיקון חצות) הגדולה והגבורה וגו' עברו ראשי וגו' ותזנח משלום נפשי, וכמבואר בשפע טל דיחוד הויה ואדני הוא השלום. כיצד, יו"ד משפיע ל"א, והרי יו"ד פעמים א' הרי עשרה. ה"א משפיע לדלי"ת, הרי ה' פעמים ד' הרי כ"ף. וא"ו משפיע לנו"ן, הרי וא"ו פעמים נו"ן הרי שי"ן. ה"א משפיע ליו"ד, הרי ה' פעמים יו"ד (הרי נ'). סך הכל ש"פ, והוא שלום בגימטריא שע"ו וד' אותיותיו, עד כאן. והיינו גילוי הויה, כי אדני היכל להויה, ואם כן שלום שמו של הקב"ה (ויק"ר ט' ט'). והיינו מה אקוב אם לא קבה אז אל, ואם כן איך אקוב ואגרש ח"ו לאל, ומה אזעום אם לא זעם, ר"ל אם אין זעם בישראל, אז ה' דהיינו יחוד הויה הגמורה, ואם כן איך אקלקל זה, והבן. והיינו לקוב אויבי לקחתיך כנ"ל והנה ברכת ברך (במדבר כג יא), על דרך שדרשו במסכת יבמות (דף ס"ג ע"א) על פסוק (בראשית יב ג) ונברכו בך, לשון מבריך הגפן (כלאים פ"ז מ"א), עיין שם (רש"י ד"ה שתי). אם כן הוא הדין כאן, ור"ל שמאחדן יותר, והיינו גם כן ברך לא תברכנו (במדבר כג כה), והבן.